להתחיל מבראשית

כל ההתחלות קשות. כיצד כותבים סיפור אישי ומאיזו נקודה מתחילים ?
אתחיל מבראשית.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ;
 והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים;
 ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (בראשית פרק א פסוק א-ג)

ובכן גם הסיפור שלי, בדיוק כמו בבראשית,
יש בו תהו ובהו וחשך על פני תהום, ויש בו גם אור גדול.
לעיתים אדם צועד בשבילי חייו מבלי לדעת להיכן פניו מועדות.
הוא מתכנן, שואף להגיע אל המקום אשר הוא רואה בו את תכלית חייו,
ומשמים מכוונים אחרת.

בכל מסע ישנן עליות וירידות, ישנם לילות ארוכים של חושך וקור וימים של אור וחום.
תקופות טובות ותקופות רעות, רגעים בהם הדרך הולכת לאיבוד ואז שבה וחוזרת.
והאדם ממשיך ללכת.

כך בדיוק היה גם המסע שלי. עד היום בו התחילה להשתנות הדרך, לאט לאט.
את דרכי התחלתי בהתלהבות רבה.
כשהייתה בידי הבחירה אם להישאר או לצאת לדרך חדשה, בחרתי להישאר.
עוד לא היה לי חלום, עדיין לא ראיתי את האופק,
אבל ההתלהבות והפיתוי השאירו אותי להמשיך ולצעוד בדרך.
כך החל מסעי הארוך אל החשך על פני התהום.
פיתוי כספי ונוחות כלכלית השאירו אותי במקום בו הייתי.

אז עוד לא ידעתי את מה שאני יודע היום,
זוהי הייתה דרכו של האל להוביל אותי אל המקום בו אני נמצא כיום.
להוביל אותי אל המהות שלי דרך התהום שפגשתי במעמקי נפשי.

וכך המשכתי ולמדתי באוניברסיטה על חשבונם,
מקצוע שאינני אוהב, אבל נדרש כדי להמשיך ולהתקדם.
תפקיד אחר תפקיד, עולה בסולם הדרגות ויורד לאט לאט למטה, אל תהומות נפשי.
בשנים הראשונות עדיין לא הופיע החושך במלוא עוצמתו, אלא הבזיק מדיי פעם וחלף.
כשחלפו ההבזקים חשתי טוב, חשתי שבכוחי להמשיך בדרך בה צעדתי כבר שנים רבות.
אך לאט לאט הבזקי החושך הפכו להיות לימים חשוכים,
אחר כך לחודשים ולבסוף לשנים חשוכות.

שבע שנים של חושך הולך וגדל עם הבזקים קטנים של אור.
אבל אז כבר היה מאוחר מדיי לצאת. כבר הייתי שבוי.
נשבתי בכלוב של עצמי ושל המקום בו הייתי. לא רציתי לצאת.
לא רציתי לוותר על המקום שאליו הגעתי. פחדתי, הייתי חסר אונים.
וככל שהזמן עובר, אני מחליף עוד תפקיד, מתקדם בדרגות והסבל גובר.
וכך היה עד שהשתחררתי.

אבל בכל זאת ניסיתי. בתוך החושך הגדול ניסיתי למצוא קרן אור.
חיפשתי עזרה, חיפשתי בכל כוחי אויר שיכנס לריאותיי, שיחיה את נפשי.

והיא הגיעה.
אלו היו שנותיי האחרונות לפני שהשתחררתי.
בנחת ובשלווה, בזמן שישבתי אצלה בחדר הקטן, לאחר שנתיים וחצי של טיפול,
היא אמרה "ימימה". תבדוק, אולי זה יתאים לך.
זאת הייתה הנקודה בה הדרך החלה להשתנות.
הגעתי לשיעור הראשון עם מחברת ועט ונכנסתי בדיוק כשאילן, מורי, הכתיב את המשפט:

"לב פתוח מאפשר קשב הכרתי לקיום"

יצאתי למסע חדש. התחלתי ללמוד חשיבה הכרתית.
משיעור לשיעור, משבוע לשבוע, התחלתי ללמוד את נפשי, התחלתי להכיר אותה.
ללמוד את הלב, ללמוד על השכל ועוד חלקים רבים.
באמצעות הלימוד קיבלתי אוצרות יקרי ערך,
אוצרות שהיו בעצם כל הזמן בתוכי, ממתינים שאמצא אותם.
התחלתי לגלות את הכוחות הטמונים בי, את כפתורי הנפש שמפעילים אותי.
הבנתי שבכל דבר המתרחש במציאות חיי יש משמעות עבורי,
התחלתי לחפש את השיעורים שלי בכל דבר שמפעיל אצלי כעס, עלבון, דחייה ועוד.
לאט, בתהליך איטי ועקבי למדתי עוד חלק ועוד חלק בנפשי.

עם התקדמות קצב הלימוד, כך החלה השמחה להופיע ולהתרחב בתוכי.
שקט פנימי החל להופיע. יכולת ההכלה שלי גדלה,
המציאות כבר לא מפחידה כל כך, למרות האי ודאות שבה.
עולם החומר בו הייתי שקוע כל כך, החל להתאזן עם עולם הרוח.
האור הקורן מתוך השמחה, מגיע גם למשפחתי, מגיע גם לסביבתי.
בזכות הלימוד מצאתי דרך להתחבר לעצמי, להתחבר אל השפע המונח בתוכי.

כיום, לאחר המסע הארוך שעברתי, אני מנסה לעזור לכל אדם
אשר יחפוץ באמצעות לימוד חשיבה הכרתית, ללמוד את חלקי נפשו,
להגיע אל השלום והשקט הפנימי,
לגלות את האהבה השוכנת בתוכו, ולחוש את השמחה.

וכך, לאחר 42 שנים ועוד חודש אחד, התחלתי מבראשית.