“הזמן דחוף ואין זמן. 1999 זמן גשמי הוא לטיהור יום בגלל ה-2000 אז אין זמן…” “לא נעצרות מלהמשיך מלאכה כי ביום יום יש שעות ולכל שעה המשקל שלה. עלינו להוסיף בימים שדורשים טהרה – ספירת העומר להודות לה` יתברך על השפע שנותן לנו ולבקש לזכות לתיקון נפשותינו. שלא תעזנה להיות עזות פנים אלא לקבל חלק להיות לה` יתברך שהכל ממנו, כל שניה, כל יום” (השיעור האחרון, כ”ז בניסן תשנ”ט). כחודש לאחר השיעור האחרון נפטרה ימימה אביטל, והיא בת 70. מדי שנה עורכים בני משפחתה ותלמידיה ערב לימוד לזכרה. כ-200 תלמידים ותלמידי תלמידים ומעט קרובי משפחה הגיעו למקום. רובם אינם נראים כמחפשי רוחניות שנפלו מטקס משותף של עישון קטורת אלא כאנשים ממשיים, נטועים בקרקע, שמפנים בחייהם מקום גם למה שמעבר לתפיסה השכלית. הססגוניות של הבאים כללה לובשי `בת עין` עם משובצי חולצות, ובאותה מידה היו שם כמה לובשי `שחורים` וגם כאלה שנדמה ששמו על ראשם כיפה רק בגלל שמדובר בבית כנסת. ההבדלים הללו לא הפריעו למתכנסים להתחבק ולהמתיק סוד זה עם זה. אנשים שהיו ועודם שותפים בקבוצות של `תיקון נפש` מחוברים בנימים דקים ואמיתיים המחפים על הבדלים חיצוניים. בתום פגישת החברים עלו התלמידים למעלה, לשמוע דברים לזכרה של ימימה. בין דברים לשירים ירדו הנשים (שהיו רוב מניינה של האזכרה) והדליקו נרות לעילוי נשמתה, חלקן התפללו והזילו דמעה של תקווה או כאב, אחרות הסתכלו בעיניים בורקות בלהבה הקטנה, המרצדת. בין הדוברים היה הרב שמעון טייכנר, אדם מאיר פנים שלימד ב`מכון מעיין` לצדה של ימימה, ולאחר דברי התורה שלו הוא חזר על משפטים שנהגה ימימה לומר: “אני נותנת לכם עבודה. תעבדו על האדם שבכם, תקלפו את הצד הבהמי שלכם, וכל העולם ייראה אחרת”. אל האזכרה הגיע במיוחד מירושלים האדמו”ר מביאלה, שלא פגש מעולם את ימימה אך שמע עליה רבות. “חכמת אדם תאיר פניו” הוא אומר על ימימה, ומכנה אותה `הצדקת הגדולה ימימה עליה השלום`. על דרכה הוא אומר: “היא ליטפה את הנפש וסייעה לה להתקרב לעצמיות שלה”. אחד התלמידים הקרובים של ימימה עולה גם הוא לדבר, ומעוצמת דבריו פורץ כאב של בן שלקחו ממנו זה עתה את אמו. הוא מבכה את השנים שהיא לא נמצאת בין החיים וטוען שיש בכך הפסד לכל הדורות. התלמיד, שלומד בישיבה, טוען שדבריה של ימימה היו עמוקים יותר משל הרבנים, רחבים ומחוברים לנפשו של האדם. “רוחניות שלא משרתת את העשייה”, הוא מצטט את מורתו, “היא לא רוחניות”. “הרבה מן התלמידים הוותיקים לא נמצאים כאן”, לוחשת שכנתי לספסל. ואכן, מבט קצר על הבאים מעיד כי במקום נוכחות בנות רבות שלפני מספר שנים חבשו עדיין את ספסלי התיכון. את ימימה ודאי לא הכירו: הן תלמידות של תלמידים, שבאו להכיר מעט את הדמות.

כמה שנים לפני מותה הסמיכה ימימה מורים שילמדו את ה`חלקים` שהעבירה. היא בחרה את המורים בקפידה, בדקה איך הם מלמדים ואף האזינה לשיעורים של חלקם. בהוראתה נפתחו מכונים בירושלים, פרדס חנה וזיכרון יעקב. למרות שהיתה מלאת אנרגיות, רוחניות וטוב, ימימה ניהלה את קבוצותיה ושיעוריה בצורה מוקפדת. היא לא לימדה אנשים שנפשם לא היתה מספיק יציבה, ומי שלא הסמיכה לא העז ללמד אחרים. החומר שהעבירה לא יצא החוצה עד יום מותה. בנקוף הזמן המצב השתנה. הביקוש ללימוד בדרכה של ימימה גבר, וה`מוסמכים` אינם עומדים בעומס. קבוצות חדשות הולכות ונפתחות, ולא כולם מסכימים עם התופעה. “אנחנו”, אומרת תלמידה ותיקה, `מוסמכת`, “לא יודעים אם זה לטובה. את מספר המורים שימימה הכינה אפשר לספור על שתי ידיים, אם לא על אחת. היא בחרה אותם בקפידה, הכינה אותם וגם בדקה אותם. היום, כל מי שלמד ממנה משהו יש לו חלק שהוא מאוד אוהב ושמאוד חשוב לו, והוא מרגיש שהוא צריך להפיץ את זה. החומר נפלא ומאוד משמח, הרעיונות שלה מדהימים, כמו תורתו של ר` נחמן רק במילים מובנות יותר. הלימוד הזה הגיע כבר לטורונטו, ולדעתי הוא גם יגיע מהר מאוד לארצות הברית. “ימימה היתה פסיכולוגית”, מוסיפה התלמידה, “ומכל התלמידים שהוסמכו להיות מורים יש רק פסיכולוגית אחת. החומר נוגע עמוקות בתורת הנפש, באיזון רגשי-רוחני-שכלי. לא כל אחד יכול להעביר את זה”. `מוסמכים` אחרים חושבים שאין צורך לנקוט בכזו זהירות: “כל מי שלמד ועשה דרך יכול ללמד, ומי שלא – לא. ימימה עצמה עברה דרך. היא הסתכלה בתלמידיה וראתה מי מהם עובר דרך, וכשהם היו מוכנים היא הסמיכה אותם ללמד. שתי תלמידות שלמדו אצלי ארבע שנים התחילו ללמד, והן עושות חיל”. מגוון הקבוצות שקיים היום מביא לכך ששיעורים בדרכה של ימימה מתקיימים במגוון דרכים: החל מחוויות אישיות המנותחות על-פי החומר של ימימה, דרך הרצאות פרונטליות ועד לשיטה הדומה לזו של ימימה: הכתבה ועבודה אישית עם שיחה. אבל החומר, הבסיס שעליו נבנים השיעורים, הוא תמיד דבריה של ימימה, ה`חלקים` שנמצאים בידי אותו התלמיד.

מיוחדת

עבור כל אחד מן התלמידים שעמם שוחחתי ימימה היתה משהו אחר. את כולם היא לימדה, את חייהם של הקרובים אליה היא שינתה לבלי הכר, אך פרט להסכמה שנשמתה מיוחדת מאוד, כל אחד ראה אותה מזווית אחרת. אחד מהם מסביר שמדובר בצדקת שאין לנו תפיסה בעולמה בכלל, והאחרת תופסת אותה כאישה מיוחדת מאוד, אך עם זאת מסוגלת לומר “אני אוהבת אותה בכל נימי נפשי” ולהסתכל גם על העובדה שהיתה אדם. תלמידה קרובה אחרת, מעריצה אך מסכמת: “מעבר לכל ומאחורי הכל, היתה שם אישה קטנה, מסורה, שהקריבה הרבה מאוד מהשעות שלה לעזור לאנשים ולעשות להם טוב. היה שם בן אדם ולא מלאך, ובפשטות כזאת היא התייחסה לעצמה. היא כל הזמן אמרה: זה מאיתו יתברך”.

אברי גלעד על ימימה, לכבוד יום השנה

“ביום השנה ללכתה של ימימה גם אני נתקף צורך לומר תודה. כל אחד מאיתנו מרגיש אסיר תודה, כל אחד על כברת הדרך שלו ואני על שלי. לא על כך אני רוצה להודות. אני מודה כל יום ויום, כל בוקר בקומי וכל לילה בשכבי, וכל פעם שדבר נוסף טוב קורה לי ומחזק את הקשר שלי לעצמי, לחיים שלי, לזולתי, למבנה. אני רוצה להודות לימימה על שהלכה ולא הותירה דבר ממנה מלבד החומר. לא צלם להשתחוות, ולא בית לעלות, ולא קרן לתרומות, כלום. בכך הבטיחה את שמירת ניקיון הלימוד לשנים רבות, בנתה אל תוכו בחוכמתה וצניעותה את מנגנון הישרדותו. `קשר ללימוד, לא למעביר` אמרה ימימה, ואנו רואים היטב מה קורה כאשר היחס הוא הפוך. לטעמי, זה אף פעם לא נגמר טוב. במסגרת כהונתי כלשכת גיוס קטנה ללימוד שמתי לב שאנשים שאני מעניין בלימוד שואלים הרבה שאלות על ימימה. תשובתי, `זה לא חשוב`, יוצרת קודם כל מבוכה, אחר-כך הקלה ואחר-כך אמון. גם כשאני אומר `זה לא חשוב`, למרות שזה חשוב מאוד, אני יודע שבאמת חוסר החשיבות בפרטי חייה של האישה המדהימה הזאת פועל גם עלי, ומונע ממני להגיע למצבים של רגשת הלב, בהודיה או געגוע ללא מוכר, ומאפשר לי ללמוד בלי הטיות. ברוכה ימימה, שנתנה לנו בחזרה את עצמנו, בלי לערבב את עצמה”.

פרטיה הביוגרפיים של ימימה אינם ברורים עד הסוף. אנשים שלמדו אצלה שנים ארוכות, שדבריה ונוכחותה שינו את חייהם, אינם יודעים היכן היא נולדה או גדלה והיכן רכשה את השכלתה. מתי מעט אחרים, שזכו לכך שהיא תבקר בביתם, לא ידעו למשל כמה ילדים יש לה. יעקב אביטל, אחיה של ימימה, מספר כי היא היתה הבכורה בין שבעה אחים, שנולדו וגדלו בקזבלנקה, מרוקו, האווירה בבית היתה של חיים עם המציאות שמעבר: “אחרי שסבא נפטר, אם לאמא היו התלבטויות היא היתה מזמינה אותו ומתייעצת איתו, וכל מבוקשה היה מתגשם”. בבגרותה נישאה ימימה לאליעזר אביטל (לא קרוב משפחה), אדם שנמנה עם מקימי ברור חיל, ושימש כשליח הסוכנות במרוקו. לשניים נולד בן אחד, וזמן קצר יחסית לאחר נישואיהם נפטר הבעל. יעקב מעיד כי משפחתה של ימימה ידעה שהיא מיוחדת. הילדה שחילקה את הסנדוויצ`ים שלה לעניים בדרך והיתה מקרבת כיסא למזוזה, עולה עליו ומתפללת, גדלה להיות אישה עדינה ומתחשבת. עם זאת, רובם לא ידעו שהיא מרפאת חולים ומלמדת תלמידים, ורק בלווייתה הבינו את גודלה של קרובת המשפחה. לפני 25 שנה, בהיותה בת 50, החלה ימימה לקבל אליה אנשים. משחזר אחד התלמידים הראשונים: “הסתובבתי בתל אביב וחיפשתי מקום ללמוד דברים שקשורים ברוחניות. אמרו לי שיש בעיר אישה רוחנית מעניינת. היא ישבה עם אנשים אחד אחד, והתהליך היה בצורה של חיזוי. היא ראתה את כל הילדות של האדם והסבירה לכל אחד מה התיקון שלו. היא התחילה ללמד את החומר שלה, אבל זה עדיין לא היה כמו היום”. בשלב מסוים סיפרה ימימה לתלמידה שהיא קיבלה הוראה מגבוה ללמד קבוצות, וכך היה. בשלב מאוחר יותר עברה ללמד בהרצליה והקימה את `מכון מעיין`. הלימוד היה נפרד לגברים ונשים, ותלמידיה מסבירים שמדובר לא רק בעניין של צניעות, כי אם בראש ובראשונה בהגשה אחרת של החומר: “החומר הוא אותו חומר בשינויים קלים, אבל לקבוצה מסוימת זה היה יותר דרך הלב, לקבוצה אחרת יותר דרך השכל”. ימימה סידרה בעצמה את הקבוצות. היא סיווגה את הלומדים לפי הרמה הרוחנית והתובנה הנפשית שלהם, כך שכמה אנשים יוכלו לקבל יחד את אותו שיעור, אותו `חלק` כפי שנקרא בשפתה. מעשיה של ימימה היו, כאמור, בהסתר, ולמרות שלימדה תלמידים רבים במשך שנים ארוכות לא ידעו אפילו שכניה על המתרחש ב`מכון מעיין`. שרון פרלמן, אחת התלמידות, כותבת בספרה שיום אחד ניגשה שכנה לקבוצת נשים ושאלה: “מה זה כאן, מכון יופי?” הבנות לא הבינו מה הביא אותה לחשוב כך, והשכנה השיבה: “כשאתן נכנסות לכאן כולכן נראות עייפות, מתוחות ועצבניות, וכשאתן יוצאות אתן נראות יפות, שמחות ורגועות”.