ריפוי הגוף והנפש
רבים הגיעו לימימה לא כדי ללמוד אלא כדי להתרפא, והיא היתה מקדישה לכך כוחות רבים ושעות רבות. עדה גיל הגיעה עם בתה לריפוי אצל ימימה. קרוב משפחה המליץ על האישה המיוחדת מהרצליה, “ואנחנו, מרכזניקים שכמונו, היססנו”, אומרת גיל, קצת מתביישת היום בספק. קרוב המשפחה העביר לימימה את שמה של הילדה ושאל אם תוכל לרפא אותה. “כן, בעזרת ה`, כי זה לא אני”, ענתה ימימה כהרגלה. מדי שבוע במשך שנה וחצי נסעו בני הזוג גיל עם בתם מקשת שבגולן להרצליה, וכך התוודעה המשפחה לאישה המיוחדת ולתורתה. הריפוי של ימימה היה תהליך לא ממש שקוף. גיל מספרת שעל השולחן היה מונח סידור של אחד המקובלים, והמתרפא היה יושב וגבו אל ימימה. “אני לא יודעת מה היא בדיוק עשתה”, אומרת גיל. “פעם אחת שאלנו אותה, והיא אמרה שהיא נותנת לילדה אור. אני לא יודעת להסביר מה זה אומר. כשימימה שאלה את הילדה מה צבע העיניים שלה, הבת ענתה `לבן`”. כמה ימים לאחר שפרופסור מפורסם הבטיח למשפחת גיל כי הבעיה תיפתר אך ורק בניתוח, נפתרה הבעיה מאליה. יעקב אביטל, אחיה של ימימה שסייעה לה כשהמכון עוד היה בתל אביב, מספר שהתחנן בפני אחותו שתצמצם את הריפוי ליום בשבוע: “לא יכולתי להכניס אליה כוס שתייה ביום של ריפוי”, הוא אומר. “היא כל-כך רצתה לעזור לכולם. בהתחלה היא גם היתה מגיעה לקצוות הארץ כדי לרפא אנשים, בלי לקבל על כך אגורה. אחד התלמידים סיפר לי שאחותו היתה חולה מאוד והרופאים כבר אמרו שאין סיכוי. ימימה סגרה את המכון ועמדה בתענית ובתפילות במשך יום וחצי, והאחות הבריאה”. סיפור אחר הוא על בן הדוד של יעקב, שחלה בסרטן והיה אמור להתחיל בטיפולי כימותרפיה. ימימה אמרה לו לא להתחיל בהם. בן הדוד הגיע אל ימימה ואחרי שבועיים של ריפוי הלך להיבדק – ולא היה זכר לסרטן. עם כל זה, מדגישים התלמידים, ימימה כיבדה את דברי הרופאים. “אפשר לכתוב עליה ספרים כמו על הבעל שם טוב”, אומר אחד מתלמידיה, “אבל זה לא העיקר. אדם חולה הוא אדם שיש לו חסימות. היא ידעה לפתוח את החסימות האלה, אך כדי שהאדם לא ייחסם שוב היה צורך ללמוד את ה`חלקים` שלה”. אגב, התלמיד הספציפי הזה ואשתו לא ראו רופא כל זמן שימימה היתה בחיים. הם פשוט התייעצו איתה.
תלמידים מכל הגוונים
“הזמן דחוף ואין זמן. 1999 זמן גשמי הוא לטיהור יום בגלל ה-2000 אז אין זמן…” “לא נעצרות מלהמשיך מלאכה כי ביום יום יש שעות ולכל שעה המשקל שלה. עלינו להוסיף בימים שדורשים טהרה – ספירת העומר להודות לה` יתברך על השפע שנותן לנו ולבקש לזכות לתיקון נפשותינו. שלא תעזנה להיות עזות פנים אלא לקבל חלק להיות לה` יתברך שהכל ממנו, כל שניה, כל יום” (השיעור האחרון, כ”ז בניסן תשנ”ט). כחודש לאחר השיעור האחרון נפטרה ימימה אביטל, והיא בת 70. מדי שנה עורכים בני משפחתה ותלמידיה ערב לימוד לזכרה. כ-200 תלמידים ותלמידי תלמידים ומעט קרובי משפחה הגיעו למקום. רובם אינם נראים כמחפשי רוחניות שנפלו מטקס משותף של עישון קטורת אלא כאנשים ממשיים, נטועים בקרקע, שמפנים בחייהם מקום גם למה שמעבר לתפיסה השכלית. הססגוניות של הבאים כללה לובשי `בת עין` עם משובצי חולצות, ובאותה מידה היו שם כמה לובשי `שחורים` וגם כאלה שנדמה ששמו על ראשם כיפה רק בגלל שמדובר בבית כנסת. ההבדלים הללו לא הפריעו למתכנסים להתחבק ולהמתיק סוד זה עם זה. אנשים שהיו ועודם שותפים בקבוצות של `תיקון נפש` מחוברים בנימים דקים ואמיתיים המחפים על הבדלים חיצוניים. בתום פגישת החברים עלו התלמידים למעלה, לשמוע דברים לזכרה של ימימה. בין דברים לשירים ירדו הנשים (שהיו רוב מניינה של האזכרה) והדליקו נרות לעילוי נשמתה, חלקן התפללו והזילו דמעה של תקווה או כאב, אחרות הסתכלו בעיניים בורקות בלהבה הקטנה, המרצדת. בין הדוברים היה הרב שמעון טייכנר, אדם מאיר פנים שלימד ב`מכון מעיין` לצדה של ימימה, ולאחר דברי התורה שלו הוא חזר על משפטים שנהגה ימימה לומר: “אני נותנת לכם עבודה. תעבדו על האדם שבכם, תקלפו את הצד הבהמי שלכם, וכל העולם ייראה אחרת”. אל האזכרה הגיע במיוחד מירושלים האדמו”ר מביאלה, שלא פגש מעולם את ימימה אך שמע עליה רבות. “חכמת אדם תאיר פניו” הוא אומר על ימימה, ומכנה אותה `הצדקת הגדולה ימימה עליה השלום`. על דרכה הוא אומר: “היא ליטפה את הנפש וסייעה לה להתקרב לעצמיות שלה”. אחד התלמידים הקרובים של ימימה עולה גם הוא לדבר, ומעוצמת דבריו פורץ כאב של בן שלקחו ממנו זה עתה את אמו. הוא מבכה את השנים שהיא לא נמצאת בין החיים וטוען שיש בכך הפסד לכל הדורות. התלמיד, שלומד בישיבה, טוען שדבריה של ימימה היו עמוקים יותר משל הרבנים, רחבים ומחוברים לנפשו של האדם. “רוחניות שלא משרתת את העשייה”, הוא מצטט את מורתו, “היא לא רוחניות”. “הרבה מן התלמידים הוותיקים לא נמצאים כאן”, לוחשת שכנתי לספסל. ואכן, מבט קצר על הבאים מעיד כי במקום נוכחות בנות רבות שלפני מספר שנים חבשו עדיין את ספסלי התיכון. את ימימה ודאי לא הכירו: הן תלמידות של תלמידים, שבאו להכיר מעט את הדמות.
מי יעביר את התורה
כמה שנים לפני מותה הסמיכה ימימה מורים שילמדו את ה`חלקים` שהעבירה. היא בחרה את המורים בקפידה, בדקה איך הם מלמדים ואף האזינה לשיעורים של חלקם. בהוראתה נפתחו מכונים בירושלים, פרדס חנה וזיכרון יעקב. למרות שהיתה מלאת אנרגיות, רוחניות וטוב, ימימה ניהלה את קבוצותיה ושיעוריה בצורה מוקפדת. היא לא לימדה אנשים שנפשם לא היתה מספיק יציבה, ומי שלא הסמיכה לא העז ללמד אחרים. החומר שהעבירה לא יצא החוצה עד יום מותה. בנקוף הזמן המצב השתנה. הביקוש ללימוד בדרכה של ימימה גבר, וה`מוסמכים` אינם עומדים בעומס. קבוצות חדשות הולכות ונפתחות, ולא כולם מסכימים עם התופעה. “אנחנו”, אומרת תלמידה ותיקה, `מוסמכת`, “לא יודעים אם זה לטובה. את מספר המורים שימימה הכינה אפשר לספור על שתי ידיים, אם לא על אחת. היא בחרה אותם בקפידה, הכינה אותם וגם בדקה אותם. היום, כל מי שלמד ממנה משהו יש לו חלק שהוא מאוד אוהב ושמאוד חשוב לו, והוא מרגיש שהוא צריך להפיץ את זה. החומר נפלא ומאוד משמח, הרעיונות שלה מדהימים, כמו תורתו של ר` נחמן רק במילים מובנות יותר. הלימוד הזה הגיע כבר לטורונטו, ולדעתי הוא גם יגיע מהר מאוד לארצות הברית. “ימימה היתה פסיכולוגית”, מוסיפה התלמידה, “ומכל התלמידים שהוסמכו להיות מורים יש רק פסיכולוגית אחת. החומר נוגע עמוקות בתורת הנפש, באיזון רגשי-רוחני-שכלי. לא כל אחד יכול להעביר את זה”. `מוסמכים` אחרים חושבים שאין צורך לנקוט בכזו זהירות: “כל מי שלמד ועשה דרך יכול ללמד, ומי שלא – לא. ימימה עצמה עברה דרך. היא הסתכלה בתלמידיה וראתה מי מהם עובר דרך, וכשהם היו מוכנים היא הסמיכה אותם ללמד. שתי תלמידות שלמדו אצלי ארבע שנים התחילו ללמד, והן עושות חיל”. מגוון הקבוצות שקיים היום מביא לכך ששיעורים בדרכה של ימימה מתקיימים במגוון דרכים: החל מחוויות אישיות המנותחות על-פי החומר של ימימה, דרך הרצאות פרונטליות ועד לשיטה הדומה לזו של ימימה: הכתבה ועבודה אישית עם שיחה. אבל החומר, הבסיס שעליו נבנים השיעורים, הוא תמיד דבריה של ימימה, ה`חלקים` שנמצאים בידי אותו התלמיד.
מיוחדת
עבור כל אחד מן התלמידים שעמם שוחחתי ימימה היתה משהו אחר. את כולם היא לימדה, את חייהם של הקרובים אליה היא שינתה לבלי הכר, אך פרט להסכמה שנשמתה מיוחדת מאוד, כל אחד ראה אותה מזווית אחרת. אחד מהם מסביר שמדובר בצדקת שאין לנו תפיסה בעולמה בכלל, והאחרת תופסת אותה כאישה מיוחדת מאוד, אך עם זאת מסוגלת לומר “אני אוהבת אותה בכל נימי נפשי” ולהסתכל גם על העובדה שהיתה אדם. תלמידה קרובה אחרת, מעריצה אך מסכמת: “מעבר לכל ומאחורי הכל, היתה שם אישה קטנה, מסורה, שהקריבה הרבה מאוד מהשעות שלה לעזור לאנשים ולעשות להם טוב. היה שם בן אדם ולא מלאך, ובפשטות כזאת היא התייחסה לעצמה. היא כל הזמן אמרה: זה מאיתו יתברך”.
אברי גלעד על ימימה, לכבוד יום השנה
“ביום השנה ללכתה של ימימה גם אני נתקף צורך לומר תודה. כל אחד מאיתנו מרגיש אסיר תודה, כל אחד על כברת הדרך שלו ואני על שלי. לא על כך אני רוצה להודות. אני מודה כל יום ויום, כל בוקר בקומי וכל לילה בשכבי, וכל פעם שדבר נוסף טוב קורה לי ומחזק את הקשר שלי לעצמי, לחיים שלי, לזולתי, למבנה. אני רוצה להודות לימימה על שהלכה ולא הותירה דבר ממנה מלבד החומר. לא צלם להשתחוות, ולא בית לעלות, ולא קרן לתרומות, כלום. בכך הבטיחה את שמירת ניקיון הלימוד לשנים רבות, בנתה אל תוכו בחוכמתה וצניעותה את מנגנון הישרדותו. `קשר ללימוד, לא למעביר` אמרה ימימה, ואנו רואים היטב מה קורה כאשר היחס הוא הפוך. לטעמי, זה אף פעם לא נגמר טוב. במסגרת כהונתי כלשכת גיוס קטנה ללימוד שמתי לב שאנשים שאני מעניין בלימוד שואלים הרבה שאלות על ימימה. תשובתי, `זה לא חשוב`, יוצרת קודם כל מבוכה, אחר-כך הקלה ואחר-כך אמון. גם כשאני אומר `זה לא חשוב`, למרות שזה חשוב מאוד, אני יודע שבאמת חוסר החשיבות בפרטי חייה של האישה המדהימה הזאת פועל גם עלי, ומונע ממני להגיע למצבים של רגשת הלב, בהודיה או געגוע ללא מוכר, ומאפשר לי ללמוד בלי הטיות. ברוכה ימימה, שנתנה לנו בחזרה את עצמנו, בלי לערבב את עצמה”.
ימימה
שנים אחרי פטירתה ממשיך הלימוד בדרכה של ימימה אביטל להכות גלים ולהביא תלמידים חדשים. האישה הצנועה שהקדישה את חייה להעברת שיעורים בתיקון המידות והנפש ולריפוי של כל נזקק השאירה פינה של אור בלב תלמידיה, אור שממשיך לגדול גם היום. בין תלמידיה אנשים מכל קשת הציבור בישראל, שבאו לשמוע את דבריה, דברים שהיא העידה עליהם שבאו רק מלמעלה
מאת : עפרה לקס, הכתבה לקוחה מהעיתון “בשבע” .
אם היו שואלים את דעתה של ימימה אביטל, הכתבה הזו לא היתה נכתבת. האישה שבמשך 20 שנה לימדה מאות תלמידים, שהיתה ועודנה מושא להערצתם של רבים, לא הרשתה לצלם או להקליט אותה. בשנותיה האחרונות רק אנשים ספורים זכו לראות את פניה, ואם היא מצאה שמישהו חושב עליה היא היתה גוערת בו: “אל תחשוב עלי, הכל רק מאיתו יתברך”. בשל הצניעות הזו שלה לא ששו תלמידיה לדבר על דמותה ולחשוף את פועלה. התחושה שהם עושים בניגוד לרצונה הקשתה עליהם, למרות שעברו שנים מפטירתה. בפועל, קבוצות האנשים שלומדים ע”פ דרכה של ימימה רק הולכות ורבות. תלמידיה מלמדים תלמידים, וכבר יש `כלי שלישי` ואפילו רביעי. “בעוד כמה שנים”, אומרת אחת מן התלמידות, “לא יהיה אדם בישראל שלא יידע מי זאת ימימה או מהי דרכה. זו הסיבה שבסופו של עניין, ולאחר היסוסים לא מעטים, הסכימו גם התלמידים הקרובים לשתף פעולה ולשוחח על דמותה המיוחדת של ימימה אביטל. בזמנים רציונליים שכאלה לא קל לעכל סיפורי `מופתים`. לאחר שיחות עם תלמידיה וקרוביה של ימימה, מתקבל הרושם שמדובר בשילוב של אישה אמיתית, ממשית, עם דמות עילאית, כמעט ערטילאית, בעלת יכולות על-טבעיות לחיזוי, ריפוי וקריאת נפשו של האדם דרך פניו וקולו. אישה שהביאה מזור נפשי ופיזי לרבים, אך תמיד החזירה את הכדור אל האדם עצמו: אם יעבוד על עצמו ועל מידותיו יוכל להגיע לפסגות.
אשה של רוח
פרטיה הביוגרפיים של ימימה אינם ברורים עד הסוף. אנשים שלמדו אצלה שנים ארוכות, שדבריה ונוכחותה שינו את חייהם, אינם יודעים היכן היא נולדה או גדלה והיכן רכשה את השכלתה. מתי מעט אחרים, שזכו לכך שהיא תבקר בביתם, לא ידעו למשל כמה ילדים יש לה. יעקב אביטל, אחיה של ימימה, מספר כי היא היתה הבכורה בין שבעה אחים, שנולדו וגדלו בקזבלנקה, מרוקו, האווירה בבית היתה של חיים עם המציאות שמעבר: “אחרי שסבא נפטר, אם לאמא היו התלבטויות היא היתה מזמינה אותו ומתייעצת איתו, וכל מבוקשה היה מתגשם”. בבגרותה נישאה ימימה לאליעזר אביטל (לא קרוב משפחה), אדם שנמנה עם מקימי ברור חיל, ושימש כשליח הסוכנות במרוקו. לשניים נולד בן אחד, וזמן קצר יחסית לאחר נישואיהם נפטר הבעל. יעקב מעיד כי משפחתה של ימימה ידעה שהיא מיוחדת. הילדה שחילקה את הסנדוויצ`ים שלה לעניים בדרך והיתה מקרבת כיסא למזוזה, עולה עליו ומתפללת, גדלה להיות אישה עדינה ומתחשבת. עם זאת, רובם לא ידעו שהיא מרפאת חולים ומלמדת תלמידים, ורק בלווייתה הבינו את גודלה של קרובת המשפחה. לפני 25 שנה, בהיותה בת 50, החלה ימימה לקבל אליה אנשים. משחזר אחד התלמידים הראשונים: “הסתובבתי בתל אביב וחיפשתי מקום ללמוד דברים שקשורים ברוחניות. אמרו לי שיש בעיר אישה רוחנית מעניינת. היא ישבה עם אנשים אחד אחד, והתהליך היה בצורה של חיזוי. היא ראתה את כל הילדות של האדם והסבירה לכל אחד מה התיקון שלו. היא התחילה ללמד את החומר שלה, אבל זה עדיין לא היה כמו היום”. בשלב מסוים סיפרה ימימה לתלמידה שהיא קיבלה הוראה מגבוה ללמד קבוצות, וכך היה. בשלב מאוחר יותר עברה ללמד בהרצליה והקימה את `מכון מעיין`. הלימוד היה נפרד לגברים ונשים, ותלמידיה מסבירים שמדובר לא רק בעניין של צניעות, כי אם בראש ובראשונה בהגשה אחרת של החומר: “החומר הוא אותו חומר בשינויים קלים, אבל לקבוצה מסוימת זה היה יותר דרך הלב, לקבוצה אחרת יותר דרך השכל”. ימימה סידרה בעצמה את הקבוצות. היא סיווגה את הלומדים לפי הרמה הרוחנית והתובנה הנפשית שלהם, כך שכמה אנשים יוכלו לקבל יחד את אותו שיעור, אותו `חלק` כפי שנקרא בשפתה. מעשיה של ימימה היו, כאמור, בהסתר, ולמרות שלימדה תלמידים רבים במשך שנים ארוכות לא ידעו אפילו שכניה על המתרחש ב`מכון מעיין`. שרון פרלמן, אחת התלמידות, כותבת בספרה שיום אחד ניגשה שכנה לקבוצת נשים ושאלה: “מה זה כאן, מכון יופי?” הבנות לא הבינו מה הביא אותה לחשוב כך, והשכנה השיבה: “כשאתן נכנסות לכאן כולכן נראות עייפות, מתוחות ועצבניות, וכשאתן יוצאות אתן נראות יפות, שמחות ורגועות”.
כל אחד והתיקון שלו
אורית הגיעה לימימה לאחר שלמדה מפי תלמידה את פרק ההכנה ללידה שמסרה ימימה. “בלידה הזו, החמישית שלי, הרגשתי שונה לגמרי, כמו כלה”, היא מתארת, “ואז רציתי לראות מי חיברה את ה`חלק` הזה”. “כשהגעתי אליה, לא יכולתי לראות את פניה. דרך שיחה איתי, דרך הקול שלי, היא ידעה עלי כל מיני דברים והחליטה לאיזו קבוצת לומדים אני אשתייך. מהפגישה הזו יצאתי בהרגשה מאוד מיוחדת, וגם אם לא הבנתי את כל הדברים שהיא אמרה לי, היתה לי תחושה פנימית שהם נכונים”. אורית מפרטת את מהלך השיעור: “הפגישה היתה מתחילה בשירים, ואחר-כך ימימה היתה מוסרת `חלק`: הדרכה לתיקון הנפש. ימימה היתה אומרת את הדברים כשיחה, והתלמידות היו מסכמות. לאחר מכן כל אחת היתה צריכה לעשות `עבודה`, לבדוק מה היא מבינה ממה שנאמר ואיך הדברים נוגעים לה. הבנות היו קוראות את מה שכתבו, ימימה היתה מגיבה, מתקנת או מסבירה, וגם שאר הבנות היו משתתפות”. ה`חלקים` של ימימה אינם קלים להבנה, ודורשים העמקה והתבוננות. השפה מערבת חיבור מעשי עם תפיסה מחשבתית, והשיעורים שהיא העבירה התמקדו בדיוק סביב הנקודה הזו: חשיבה ומודעות עם תיקון והתקדמות מעשית. בסוף כל שיעור כזה היו לוקחים עמם התלמידים גם `עבודה הביתה` והיו צריכים לקרוא אותה ולכתוב מה הבינו ממנה. התלמידים מספרים שמדובר בעבודה יומיומית על המידות, ושזו בהחלט לא היתה קבלה פסיבית שהתלמיד היה צריך רק להיפתח אליה והשינוי ייעשה מאליו.
הלב היהודי
בשנים הראשונות לימדה ימימה כשפניה גלויות אל הלומד. אחר-כך ישבה מול הלומדים בצעיף, ובשנים האחרונות ישבה בקומה אחרת בבית, מעל הקבוצה הלומדת. תלמידיה מסבירים זאת בהתקדשות ובנקיות של ימימה עצמה, שלא אפשרו לה להתערבב עם הלומדים. עם זאת, למרות המרחק הפיזי, היא ידעה כל מה שנעשה בכיתה, ותלמידיה אומרים שהיא אף ידעה מה מתחולל בנפשם פנימה. זו גם הסיבה שהלימוד היה חייב להיות אמיתי; תלמיד לא יכול לומר דבר חיצוני לו, כי ימימה ידעה גם לומר: “כך את מדברת, אבל האם את מתנהגת כך בביתך?” ימימה נתנה ללומדים דרכים להתקרב אל עצמם, אל מידותיהם, ואת הכלים לשבור הרגלים רעים. היא עשתה זאת בעידוד, באופטימיות ובשמחה, ומתוך מתן אמון באדם ובכוחותיו. “היא היתה אומרת דברי תורה בלי להזכיר את שם ה`. הדרך שלה היא מסילת ישרים הלכה למעשה”, אומרת אחת התלמידות, המגדירה עצמה חרד”לית. אותה תלמידה מספרת שניתן למצוא ל`חלקים` של ימימה סיוע מן הרמב”ם והרמח”ל, וכמובן מתורת הקבלה. “מדובר בידיעה פנימית, באישה טהורה שהיתה קרובה מאוד לפנימיות שלה”. ימימה נהגה לומר שהיא איננה יכולה לחזור על דבריה, משום שהיא מקבלת אותם מלמעלה. בכיתות הלימוד של ימימה ישבו זה לצד זה אנשים מהמגזר החרדי וציוניים דתיים, מסורתיים וגם אנשים שאין להם ולו בדל קשר ליהדות. ימימה קיבלה את כולם. “היא ראתה ללב היהודי”, מסבירה אחת התלמידות, “והיא ראתה את המסלול שאדם עובר ביחס אל עצמו, ביחס לפנימיות שלו, בלי להסתכל על הדברים החיצוניים”. המפליא למביט מן החוץ, אבל ברור לגמרי למקורבים, הוא שרוב תלמידיה של ימימה חזרו בתשובה ומקיימים מצוות בדרך זו או אחרת, אף שהיא לא דיברה על כך כלל. התלמידים תולים זאת בכך שימימה סייעה לאנשים להתקרב אל עצמם, ופנימיותו של יהודי היא האמונה וקיום המצוות.
יהדות, בדרך אחרת
בכיתות הלימוד של ימימה היה ניתן למצוא גם ידוענים. המפורסמת שבהם היא אתי אנקרי, שלמדה שנים אצל ימימה ונמצאת בתהליכי התקרבות לתורה ולמצוות. יוסף סלע, המוכר יותר בכינויו `יוסף המספר`, למד אף הוא אצל ימימה. הוא הגיע אליה לפני 15 שנה בהמלצה של חברה: “הגעתי ללימוד כי חיפשתי את האמת, חיפשתי לצמוח, להתבגר, להפסיק להיות ילד”. כשסלע הגיע אל ימימה, הוא שאל אותה “מה לומדים כאן?” היא השיבה לו בלי לחשוב (“היא לא היתה חושבת – היא ידעה”), “לומדים כאן דיוק”. הוא שאל אותה “מה זה רוחניות?” והיא ענתה לו “ראיית מהות”. “זהו, אמרתי לעצמי. הגעת למקום הנכון”. סלע הצטרף ללומדים, אבל אחרי שנה ברח כל עוד נפשו בו: “היא שאלה אותנו למי כתוב משפט פלוני במחברת, ואמרה: `זה לא שייך בכלל לחומר, למה זה כתוב שם?` המשפט היה כתוב במחברת שלי, והוא באמת לא היה שייך. אז חשבתי: מה, אולי היא יודעת גם מה אני חושב? זה הפחיד אותי. אחרי שלוש-ארבע שנים חזרתי, כי הגעתי למסקנה שהיא נמצאת בטוב, שהיא כל הזמן רוצה רק להיטיב עם אנשים ומנצלת את כוחותיה לטוב. כמו מלאך”.
הלימוד אצל ימימה הוא זה שגרם לך לחזור בתשובה?
“לא, אבל המפגש שלי עם ימימה תרם לחשיבה החיובית שלי על היהדות. עד אז ראיתי ביהדות משהו דל וישן כזה, בלי שום שמחה, אופטימיות והתעוררות”. סלע, שלומד ומלמד עד היום `ימימה`, כתב אגדה בשם `נהר האמת`, “ששם טמונים זרעים שקיבלתי מימימה. הקדשתי את האגדה לעילוי נשמתה”. סלבריטי אחר שהחל ללמוד `ימימה` לפני שנה, ומאז הספיק לצרף 15 איש ללימוד, הוא אברי גלעד, שמרגיש טוב עם הלימוד הזה. “הלימוד הזה מתאים לי, הוא משפיע עלי, פותח צינורות של שפע גם בגשמי, גם ברוחני וגם בשמחה, וזה הופך אותי לבן אדם יותר טוב”. העובדה שרוב תלמידיה של ימימה חזרו בתשובה אינה מרתיעה את גלעד. הוא לא מרגיש שהוא מתקרב ליהדות: “בקבוצה שלנו יש חילונים, דתיים וחרדים, ואחד הדברים היפים הוא שהדתיים נותנים לך כלים להפריד את אלקים מכל הסיפור. יש קבוצות שבהן יש לחץ לכיוון חזרה בתשובה, אצלנו ממש לא”.
ובכל זאת, רבים מלומדי ימימה חזרו בתשובה. לא מפחיד אותך שיום אחד זה יקרה גם לך?
“לא, אני חוזר בתשובה. רק לא אל הדת, אלא אל עצמי. אף פעם לא היה לי קשר אל הדת, וככל שאני לומד יותר אני גם מתרחק יותר. אבל אם יום אחד זה יקרה לי, סימן שזה מה שיהיה נכון עבורי. ואם זה מה שיהיה נכון עבורי – אין לי מה לפחד מזה”.