“וכן הינו בעינהם”

בפרשת “שלח לך” שנקראה אתמול, מופיע הפסוק הבא: “ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעינהם” (במדבר יג/לג).

אמירה זו היא חלק מדבריהם של המרגלים בשובם. אבל מהי הוצאת הדיבה בדבריהם אלו? וכך אומר “מדרש הגדול”: “דברים אלו הטילו אימה על העם. ניתן לומר כי דבר זה היה אמת שהרי האדם רואה את עצמו והוא גם יכול להשוות בינו לבין מישהו אחר.

אולם המרגלים הוסיפו ואמרו “וכן היינו בעינהם” וכאן הם בודאי שיקרו באומרם זאת, כי מניין יודעים הם מה היה בלבם של אחרים וכיצד נראו בעינהם?”

עד כאן דבריו של מדרש הגדול כפי שמובאים בספר “שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע” מפי ישעיהו ליבוביץ.

אך יש כאן שיעור נפלא עלינו, על נפש האדם ועל ההשוואות אותם אנו עושים לאחר.

לעיתים אנו נמנעים מפעולה מסוימת מתוך חשש, מה יחשבו עלינו, שמא יראו אותנו ואת מעשינו בעין לא טובה. לעיתים אנו משווים את עצמינו לאחרים ומקטינים את עצמנו בעינינו “..ונהי בעיננו כחגבים” ונעצרים מלעשות דבר אותו אנו חפצים לעשות.

זוהי חסימה אישית שאיננה מאפשרת לנו לפרוץ קדימה. מתוך החסימה האישית נובעות שרשרת הפרות שתחילתן בשיפוט עצמי. משפטים כמו, אני לא מספיק טוב, אין לי סיכוי להצליח וכו` הם בדיוק כמו הפסוק “ונהי בעיננו כחגבים”.

אך גרועה מכך הן האמירות, “הוא בודאי רואה אותי כך וכך, הוא בודאי חושב עלי כך וכך” ועוד. כאן אנו כבר משקרים לעצמנו. מניין אנו יודעים מה מרגיש וחושב האחר עלינו? וזה כפי שנאמר “…וכן היינו בעינהם”.
 
לא רק שאנו חוטאים בנסיון לדעת לכאורה מה חושב ומרגיש האחר, זה גם מונע ומגביל אותנו מלעשות דברים אותם אנו חפצים לעשות. הפחד ממה יגידו עלינו ואיך אנו נראים בעיני הסביבה הוא פחד משתק. בדיוק כפי שקרה לעם כששמעו את סיפורם של המרגלים.
דוד המלך אומר “נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה” (תהילים לד/יד) ולפעמים אני מרגיש שהוא התכוון לא רק למילים המכוונות החוצה, אלא גם למילים המכוונות פנימה, לתוך נפשינו.
הדרך הנכונה להמנע מהטלת ספק ביכולתינו היא לנסות ולהפסיק להשוות עצמנו לאחר,
להתחבר ולהקשיב לאמת הפנימית המצויה בתוכנו ולא לפחד להוציאה לאור.
תמיר שפר – מדריך ללימודי חשיבה הכרתית ורכיבה הכרתית