מנדולינה
קניתי לי ליום ההולדת מנדולינה. לא כזאת שמנגנים בה אלא כזאת שחותכים בעזרתה ירקות. השווצתי בא לבת שלי, הראיתי לה כמה פשוט לחתוך פרוסות של תפוח אדמה וכמובן שעל הדרך חתכתי לי פרוסה קטנה מהבוהן.
אתם בטח מכירים, זה מסוג הפצעים הקטנים האלה, המציקים, כאלה שלא מפסיקים לדמם בקצב איטי, טיפה אחרי טיפה. אז חבשתי את הבוהן והדקתי חזק חזק כדי שהדימום יעצור. אחרי כמה שעות כאב לי מאוד והתחבושת התמלאה דם. הדימום לא נעצר. אז הסרתי את התחבושת והשארתי את הפצע פתוח עד שהטפטוף נחלש, זה לקח איזה חצי שעה. שוב חבשתי אבל הפעם בלי לחץ בכלל, הכל רפוי. הפעם זה עבד והדימום נעצר. למחרת בבוקר הלכתי לאחות במכבי, חבשו לי כמו שצריך ונתנו לי זריקת טטנוס, בונוס.
חשבתי על זה שלפעמים אני עושה שטויות שגורמות לי לדמם אנרגיית חיים. אני מתכוון מהסוג שעושה הבדל בין לקום בבוקר עם חיוך או להיתקע במיטה בלי חשק לצאת.
כשאני בוחר להתעמת עם אחרים, להתעצבן, לקחת ללב, אני בעצם פוצע את עצמי, אני מאבד אנרגיה, אבל ה׳דימום׳ הוא פחות ויזואלי. לפעמים אני ממשיך ללחוץ, מתחזק את הכעס, כועס על עצמי, מגלגל את האירוע שוב ושוב בראש, מחטט.
טיפול אפשרי אחר, כנראה יותר נכון, זה לנסות המתנה. אח״כ להוסיף רק רוגע, רוך, סליחה, אהבה. לקבל סיוע מ׳אח׳ זה תמיד כדאי, וכמובן חשוב מאוד לתחזק את המערכת החיסונית הנפשית.