חברים
לפני כמה ימים זכיתי בחוויה מיוחדת.
ביקשתי את עזרתם של כמה חברים כדי להציג בפניהם חזון אישי הנובע ממהות ויש לי רצון להגשים אותו.
קבלת עזרה מחברים היא לא דבר שיגרתי אצלי, אני רגיל לעשות לבד או לשלם עבור ביצוע. בפעם הזו הרגשתי שנכון יהיה לשתף חברים, להציע להם להצטרף לחזון, וכמובן לשמוע את עצותיהם הטובות.
מסביב לשולחן היו אהבה ונתינה, ואני הרגשתי קצת מתח אצלי בפנים, זה מצב מוזר לי, לשבת כך עם חברים שטרחו ובאו במיוחד עבורי, ללא תמורה.
אחרי שהצגתי את הרעיון והדרך שבאמצעותה חשבתי להגשים את החזון, החברים שיקפו לי בעיה משמעותית והסבירו מה לדעתם השינוי התודעתי שעלי לעבור בתהליך ההגשמה.
במהלך השיחה, הרגשתי שקשה לי לשחרר אחיזה מהדרך שכבר תיכננתי, המשכתי להאחז ולשאול שאלות כדי להוביל את השיחה לכיוון שרציתי. את החזון ניסחתי במשך תקופה ארוכה בתהליך מורכב והרעיון לביצועו העסיק אותי במשך חודשים. היה לי ממש קשה לוותר על הדרך שהתוויתי.
בשלב מסוים בשיחה הרגשתי וראיתי את ההתנגדות העזה שלי ותהיתי למה ביקשתי עזרה אם אני לא מוכן לקבל אותה. ניסיתי לנטרל את ההתנגדות בכלים שאני מכיר, קשב ונוכחות. אז פשוט שתקתי והקשבתי, מקבל בלי לערבב את עצמי ורצונותי, מאפשר למילים הטובות של החברים להיקלט אצלי בנפש. והחברים דיברו והסבירו בסבלנות, אמת על השולחן, בהגיון ובאהבה.
בהדרגה התחילה להתגבש לה הבנה, בהתחלה בשכל – הדרך שבה אני רוצה להגשים את הרעיון היא רחבה מדי והפרוייקט עשוי ללכת בכיוון לא נכון וסופו שלא להתגשם.
ואחר כך בלב – עמוק בפנים ידעתי את האמת, אני הולך בדרך יישומית שאינה במידתי, דרך לא נכונה בשבילי.
בהדרגה התיישבה לה ההבנה, הקבלה, והמחשבות התחילו לשנות כיוון.
את הפגישה סיימתי שמח ומלא בהכרת תודה.
שמח שהצלחתי לאפשר לעצמי לקבל עזרה, שמח ששיחררתי אחיזה בדרך שגויה, שמח שמתחילה להתגבש דרך שבה אוכל להנחית את הרעיון הרוחני שיש לי לעולם המעשה.
זכות מיוחדת היא לקבל חברים טובים, ללמוד מהם, ולתקן.
