הכרה > סיפורים אישיים

סיפורים אישיים


  • תודה לימימה – דורון הרצליך

    תודה לימימה – דורון הרצליך

    מהשיעור הראשון לפני שנים רבות התחברתי ללימוד הזה שמשך אותי להתעמק, ללמוד, להבין וליישם בדרך המרתקת והעוצמתית בחוויתה. כל יישום של הבנה מעלה בעוד מדרגה, הן אינן נגמרות והדעת מתרחבת. הן גבוהות בתחילת הדרך, אך קטנות מהבנה להבנה ככל שלומדים לפתור את האירועים המתרחשים במהירות רבה יותר, ואז מגיע ראש השנה ויש הפסקה הנמשכת תמיד עד מוצאי שמחת תורה. איזה אושר להתבונן בדרך אחורה. אך כמו שעון אטומי, החל ממוצאי כל שמחת תורה נפתחת הדרך במעלה סט חדש של מדרגות, שוב התחלה קשה הפוחתת בהמשך השנה. המבחנים המתרחשים בדרך, קיימים בכל מקום ובכל זמן ודברים קורים. הם מתוחכמים, מעוררי התפעלות, מלאי חוכמה המתומצתת לשבריר שניה והתיק האישי מתנקה ומלבין עוד ועוד ואז…
    זה שוב קורה החל ממוצאי שמחת תורה, דברים מרתקים ומרגשים קורים בבית, עם הילדים ועם אחרים, אנשים חדשים מגיעים, פגישות חדשות נוצרות והכל יותר מהיר ובמקביל. אכן דרך חדשה ומסקרנת, אך התיזמון המדוייק בכל שנה ושנה בין העבודות העצמיות שהיא לימדה אותנו לבין מה שקורה בפועל החל מתום החג, הוא הוכחה חותכת לכך שהיא נמצאת בהווה בכל הצמתות, אינה עוזבת את תלמידיה ואת תלמידי תלמידיה, מלווה לאורך השנים ובין ראש השנה למוצאי שמחת תורה היא לוחמת, מסנגרת ומבקשת עבור תלמידיה ועבור תלמידי תלמידיה והשינוי קורה.
    תודה לך ימימה מורתי היקרה על הלימוד המדהים הזה ועל היותך שם למעלה עבורנו.
  • להכין עוף בתנור – שי רז

    אשתי מקפידה להכין אוכל טרי וטעים לילדים. אני יודע שהיא לא היחידה. אבל אני לא מצליח להבין את זה.
    הילדים כבר גדולים, לפעמים הם מעדיפים לאכול בחוץ עם חברים, וכשהיא טורחת ומכינה והאוכל נשאר בצד זה מתסכל. הם יודעים להסתדר, הם לא יהיו רעבים. אבל ההקפדה שיהיה אוכל טרי וטעים בבית קיימת וזה לא משנה גם אם עכשיו היא מותשת וגם אם הם בסוף ירצו לאכול במקום אחר. עבורי, שאני לא מקפיד, זה לא נראה הגיוני. אם אני עכשיו עייף, אז מצידי שיקנו שניצל בפיתה אצל דוד או (השם ישמור) יחממו מאמאעוף במיקרו.
    אני אפילו לא אנסה לטעון מי צודק. אני מעריץ אותה על ההקפדה ועל זה שהיא לא מוותרת. אני רק מנסה להבין איך להכיל את זה, איך להכיל את התגובה שלי מול בקשות מידי פעם שנראות לי לא הגיונית.

    השבוע אשתי החליטה להכין למחר בצהריים עוף בתנור. היא הכינה הכל בערב, ניקתה, ותיבלה, אבל לשים בתנור כדאי כמה שיותר קרוב לפני האכילה, לכל המאוחר בבוקר, אחרת זה פחות טעים, זה מתייבש. למרות שהילדים יכולים לשים בתנור בעצמם, הם נזכרים באוכל רק כשהם רעבים, ואז אין להם סבלנות לחכות שעה עד שיהיה מוכן.
    אז היא שואלת אותי אם אני אוכל בבוקר להשגיח על העוף בזמן שהוא מתבשל לו בתנור. 
    מצידי (מכיוון שאני לא מקפיד) אפשר גם להכין בערב והם יאכלו קצת פחות טרי. ואם אין להם סבלנות זו בעיה שלהם, הם כבר לא ילדים קטנים. כל ההתעסקות בזה עושה לי כאב ראש. ברור לי שיש אלף דרכים יצירתיות למצוא פשרה קטנה או גדולה כדי שלילדים יהיה אוכל טעים ומזין. אבל מכיוון שפתאום מבקשים ממני דברים, אני מתעצבן.
    בסוף נשארו שתי אפשרויות: שהיא תקום מוקדם להכין (ואולי תעיר אותי) או שנקום כרגיל ואצא קצת יותר מאוחר לעבודה. אחרי קצת כעס ובלבול בחרתי באפשרות השניה.
    באמת זה לא ביג דיל, זה קטן עלי להשגיח על עוף בתנור. ה׳הקרבה׳ שלי היא כלום לעומת ההשקעה שלה. הייתי רק רוצה פשוט לקבל את זה יותר בקלות.

    האם גם אתם עושים דברים גם כשאתם לא באמת מבינים או מסכימים? האם אתם מצליחים לעשות את זה בקלות? תכתבו לי (shay.raz@gmail.com) אני אשמח לשמוע.

  • הכנה למסע לפולין – שי רז

    משלחת ההורים לפולין עוד מעט יוצאת לדרך ואני מבין שאני לא מוכן. מתחיל בטרחה. איך מתכוננים לכזה מסע?
    דבר ראשון מרחיבים ידע. אני כבר יודע שהמימד השכלי שלי חזק ומשפיע על מרבית המימדים. אם השכל לא יקבל את מה שהוא צריך, אף מימד אחר לא יפתח. אז אני מתחיל לאסוף חומר, קורא ספרים, רואה סרטים, מהקל לכבד.
    בסרט “ספינת השוטים”, על רקע פסטורלי של ספינת תענוגות הולכים ועולים תדרים אחרים, תדרים של שנאת האחר, השונה. תדרים של אטימות ושל תמימות. המסר ברור, כולנו שוטים.
    בסרט “הבריחה מסוביבור” זה כבר מאוד קשה. האכזריות והשנאה חסרת הפשר, השכל מסרב לקבל את המראות והרגש נכנס, הדמעות זולגות והגוף כולו נרעד ונרגש.
    במקביל קורא ספר שכתבה דודה ז”ל של אבי. אשה שהכרתי לא מעט שנים אבל את הסיפור שלה לא הכרתי בכלל. מגוללת את חייה מגיל 12 בלודג’ עד עלייתה לארץ בגיל 19. שום רעה לא פסחה עליה: גטו, רעב, טיפוס, אקציות, מחנה עבודה, מחנה ריכוז, צעדת המוות, ספינת מעפילים, גירוש למחנה מעצר בקפריסין. כל הפרקים שהכרתי משיעורי ההיסטוריה באשה אחת קטנה, לבבית, וחייכנית שהכרתי אבל מעולם לא הבנתי איזה סבל ואיזה תעצומות גלומים בה.
    פניתי לתיכון וציינתי שבניגוד לילדים, משלחת ההורים לא קבלה הכנה, והאם ניתן לעשות משהו. הפניה נפלה על אוזניים מאוד קשובות ואורגן מפגש שיח של קבוצת ההורים. 45 הורים במשלחת, קבוצה נכבדת, למרות השעה הלא נוחה למעלה ממחצית ההורים מגיעים למפגש.
    בחלקו הראשון של המפגש כל הורה מציג את עצמו ומספר מה הביאו להצטרף למסע. לכל אחד יש סיפור, והסיפורים מרגשים ומציפים. אחד סיפר על אביו ניצול שואה שכל חייו שתק ויום לפני מותו במיטת בית החולים פתח וסיפר הכל. למחרת נפטר משאיר את בנו עם כמיהה עזה ללמוד ולתעד. הבן כתב ספר שיצא לאור לפני שנתיים אבל עד היום הוא לא מצא את תעצומות הנפש לצאת למסע ורק עכשיו סיפר לנו, הוא מרגיש מוכן.
    מנהלת התיכון סיפרה איך כשהגיע לניהול התיכון היא סברה שיש לבטל את המשלחות לפולין אבל אחרי שהצטרפה למשלחת היא הבינה את טעותה ומאז היא שמה לה למטרה להגדיל את המשלחות משנה לשנה.
    מספר הורים נוספים סיפרו שתמיד רצו לנסוע לפולין אבל לא הסתדר או שלא היה מתאים ועכשיו זה נכון להם להצטרף. נספר הורים אמרו שזה “מסקרן” אותם, אבל ברור לחלוטין שזו לא סתם סקרנות.
    אני סיפרתי איך עד היום נמנעתי ואפילו ברחתי מלנגוע בשואה. משפחתו של סבי ברחה ב-35 מפולין, לפני השואה. ואצלנו בבית לא דברו על הנושא בכלל והיום אני מרגיש שהגיע הזמן להפסיק לברוח ודווקא לנסות כן להתחבר.
    קבוצה מדהימה של הורים שאני גאה להיות חלק ממנה. למרות שאני לא מכיר אף אחד מהם עדיין, אני בטוח שיהיה נכון ונפלא לחלוק איתם את המסע.
    בחלקו השני של המפגש, רכזת ההיסטוריה של התיכון נתנה תקציר של תולדות השואה. הסבר מתומצת ומדויק של המאורעות העיקריים בתולדות השואה. באמת מורה מדהימה, מלאה בידע וביכולת מופלאה להעביר הרצאה מרתקת. ההרצאה הזאת עושה סדר בשכל, שלבים, תהליכים, מקומות. או במילותיה של המרצה: אדם, זמן, מקום. המידע הזה עוזר לרגש להיפתח ויעזור לי בהמשך בביקור ב”יד ושם” ובתקווה גם במסע עצמו.
    נסעתי ל”יד ושם”. הצטיידתי בכניסה במכשיר שמע לקבלת הסברים מפורטים של התחנות ויצאתי לדרך.
    הייתי במקום למעלה מחמש שעות ולא סיימתי. הגעתי לאזור מחנות העבודה וצעדות המוות ולא יכולתי יותר. יצאתי החוצה לנשום אוויר. בלב מועקה גדולה והעיניים חנוקות מדמעות.
    תחנה אחרי תחנה חוויתי את מהלך ההיסטוריה מהספרים נגלל מול עיני בתמונות, מראות, צבעים, קולות, וריחות. זכור לי במיוחד מסך אחד שבו תמונות של כפר שלם שהנאצים הגיעו אליו וצילמו את כל היהודים בכפר למטרות תיעוד, כולם נרצחו. והתמונות עוברות ובינהם תמונה של ילדה שנראית בדיוק כמו הבת שלי ותמונה של זקנה שנראית כמו סבתא רבא שלי ז”ל. זכורה לי בנוסף תמונה מחזור של סיום תיכון. עשרות תלמידים מחייכים, העולם כולו לפניהם, בדיוק כמו תמונת המחזור שלי מסוף התיכון. רק שהחיים לא לפניהם, כולם למעט אולי בודדים, נרצחו.
    חזרתי הביתה ואשתי מרגישה מה עובר עליי. היא שואלת אותי למה אתה עושה את זה? הרי אתה יודע שיהיה לך קשה במסע עצמו בפולין, למה להוסיף לזה עוד עכשיו?
    אני לא יודע אם ואיך זה יעזור אני עונה לה, אבל אני כן יודע את ערכה של הכנה.
    הטיסה יוצאת הלילה. שאלוהים ישמור עלינו.

  • תמיר שפר

    להתחיל מבראשית

    כל ההתחלות קשות. כיצד כותבים סיפור אישי ומאיזו נקודה מתחילים ?
    אתחיל מבראשית.

    בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ;
     והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים;
     ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור” (בראשית פרק א פסוק א-ג)

    ובכן גם הסיפור שלי, בדיוק כמו בבראשית,
    יש בו תהו ובהו וחשך על פני תהום, ויש בו גם אור גדול.
    לעיתים אדם צועד בשבילי חייו מבלי לדעת להיכן פניו מועדות.
    הוא מתכנן, שואף להגיע אל המקום אשר הוא רואה בו את תכלית חייו,
    ומשמים מכוונים אחרת.

    בכל מסע ישנן עליות וירידות, ישנם לילות ארוכים של חושך וקור וימים של אור וחום.
    תקופות טובות ותקופות רעות, רגעים בהם הדרך הולכת לאיבוד ואז שבה וחוזרת.
    והאדם ממשיך ללכת.

    כך בדיוק היה גם המסע שלי. עד היום בו התחילה להשתנות הדרך, לאט לאט.
    את דרכי התחלתי בהתלהבות רבה.
    כשהייתה בידי הבחירה אם להישאר או לצאת לדרך חדשה, בחרתי להישאר.
    עוד לא היה לי חלום, עדיין לא ראיתי את האופק,
    אבל ההתלהבות והפיתוי השאירו אותי להמשיך ולצעוד בדרך.
    כך החל מסעי הארוך אל החשך על פני התהום.
    פיתוי כספי ונוחות כלכלית השאירו אותי במקום בו הייתי.

    אז עוד לא ידעתי את מה שאני יודע היום,
    זוהי הייתה דרכו של האל להוביל אותי אל המקום בו אני נמצא כיום.
    להוביל אותי אל המהות שלי דרך התהום שפגשתי במעמקי נפשי.

    וכך המשכתי ולמדתי באוניברסיטה על חשבונם,
    מקצוע שאינני אוהב, אבל נדרש כדי להמשיך ולהתקדם.
    תפקיד אחר תפקיד, עולה בסולם הדרגות ויורד לאט לאט למטה, אל תהומות נפשי.
    בשנים הראשונות עדיין לא הופיע החושך במלוא עוצמתו, אלא הבזיק מדיי פעם וחלף.
    כשחלפו ההבזקים חשתי טוב, חשתי שבכוחי להמשיך בדרך בה צעדתי כבר שנים רבות.
    אך לאט לאט הבזקי החושך הפכו להיות לימים חשוכים,
    אחר כך לחודשים ולבסוף לשנים חשוכות.

    שבע שנים של חושך הולך וגדל עם הבזקים קטנים של אור.
    אבל אז כבר היה מאוחר מדיי לצאת. כבר הייתי שבוי.
    נשבתי בכלוב של עצמי ושל המקום בו הייתי. לא רציתי לצאת.
    לא רציתי לוותר על המקום שאליו הגעתי. פחדתי, הייתי חסר אונים.
    וככל שהזמן עובר, אני מחליף עוד תפקיד, מתקדם בדרגות והסבל גובר.
    וכך היה עד שהשתחררתי.

    אבל בכל זאת ניסיתי. בתוך החושך הגדול ניסיתי למצוא קרן אור.
    חיפשתי עזרה, חיפשתי בכל כוחי אויר שיכנס לריאותיי, שיחיה את נפשי.

    והיא הגיעה.
    אלו היו שנותיי האחרונות לפני שהשתחררתי.
    בנחת ובשלווה, בזמן שישבתי אצלה בחדר הקטן, לאחר שנתיים וחצי של טיפול,
    היא אמרה “ימימה”. תבדוק, אולי זה יתאים לך.
    זאת הייתה הנקודה בה הדרך החלה להשתנות.
    הגעתי לשיעור הראשון עם מחברת ועט ונכנסתי בדיוק כשאילן, מורי, הכתיב את המשפט:

    לב פתוח מאפשר קשב הכרתי לקיום

    יצאתי למסע חדש. התחלתי ללמוד חשיבה הכרתית.
    משיעור לשיעור, משבוע לשבוע, התחלתי ללמוד את נפשי, התחלתי להכיר אותה.
    ללמוד את הלב, ללמוד על השכל ועוד חלקים רבים.
    באמצעות הלימוד קיבלתי אוצרות יקרי ערך,
    אוצרות שהיו בעצם כל הזמן בתוכי, ממתינים שאמצא אותם.
    התחלתי לגלות את הכוחות הטמונים בי, את כפתורי הנפש שמפעילים אותי.
    הבנתי שבכל דבר המתרחש במציאות חיי יש משמעות עבורי,
    התחלתי לחפש את השיעורים שלי בכל דבר שמפעיל אצלי כעס, עלבון, דחייה ועוד.
    לאט, בתהליך איטי ועקבי למדתי עוד חלק ועוד חלק בנפשי.

    עם התקדמות קצב הלימוד, כך החלה השמחה להופיע ולהתרחב בתוכי.
    שקט פנימי החל להופיע. יכולת ההכלה שלי גדלה,
    המציאות כבר לא מפחידה כל כך, למרות האי ודאות שבה.
    עולם החומר בו הייתי שקוע כל כך, החל להתאזן עם עולם הרוח.
    האור הקורן מתוך השמחה, מגיע גם למשפחתי, מגיע גם לסביבתי.
    בזכות הלימוד מצאתי דרך להתחבר לעצמי, להתחבר אל השפע המונח בתוכי.

    כיום, לאחר המסע הארוך שעברתי, אני מנסה לעזור לכל אדם
    אשר יחפוץ באמצעות לימוד חשיבה הכרתית, ללמוד את חלקי נפשו,
    להגיע אל השלום והשקט הפנימי,
    לגלות את האהבה השוכנת בתוכו, ולחוש את השמחה.

    וכך, לאחר 42 שנים ועוד חודש אחד, התחלתי מבראשית.

    הכותב הינו סא”ל (מיל.), מהנדס חשמל ומחשבים,
    עוסק כיום בלימוד קבוצות חשיבה הכרתית ורכיבה הכרתית.
    לפרטים נוספים ניתן להכנס לדף הפייסבוק שלי בכתובת:
  • דורון חפץ

    דורון חפץ

    בשביל מה זה טוב???

    הוואן עוצר למרגלות ההר, אני מרים את הראש ומסתכל – קצה ההר אינו נגלה, הערפל מסתיר את ראשו.
    הפחד והחששות מתחילים לחלחל, הספק מתעורר, איך אני עומד לטפס את הדבר הזה???

    קרא עוד

  • אילן הרן – איך הגעתי אל ימימה

    אילן הרן – איך הגעתי אל ימימה

    אני לא מנהל יומן אישי. אבל לו הייתי מנהל יומן אישי, הייתי רושם בו את הסיפור (האמיתי) שלהלן :
    תגיד יומן יקר, איך הגענו עד הלום, מה קורה פה ? למה אפילו שאלה פשוטה כמו “מה קורה פה” אני שואל בשפת “עד-הלום” ? המצב חמור, אין ספק.
    קרא עוד